סירוב לבקשה לקבלת מידע

הזכות לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע אינה מוחלטת. קבלת המידע כפופה למספר חריגים המצוינים בחוק. חלק מהחריגים מתייחס לאי תחולת החוק על גופים מסוימים (כגון: גופי מודיעין או רשות חקירה בנוגע לחומר חקירה). החלק האחר מחריג את מסירת המידע עצמו גם אם החוק חל על הרשות הציבורית, כשעילות הדחיה נחלקות לשתי קבוצות:

א. עילות דחיה טכניות

רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע מטעמים שאינם קשורים ישירות לתוכן המידע, כגון: כשהטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה, כשהמידע נוצר או נתקבל למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה וקיים קושי של ממש באיתורו או כשהמידע לא אותר או שאינו מצוי ברשות.

רשימת העילות הטכניות המלאה מפורטת בסעיף 8 לחוק.

ב. עילות דחיה מהותיות

עילות הדחיה המהותיות נובעות מתוכן המידע ומהשלכות מסירתו והן נחלקות לשתי קבוצות עיקריות:

1. עילות האוסרות על הרשות למסור מידע, כגון: חשש לפגיעה בביטחון המדינה, חשש לפגיעה בפרטיות או מידע שגילויו נאסר בהוראות דין אחרות.
2. עילות המאפשרות לרשות לסרב למסור מידע, כגון: כשגילוי המידע עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות, כשהמידע מתייחס למדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב, מידע בדבר דיונים פנימיים או כשהמידע הוא סוד מסחרי או סוד מקצועי.

רשימת העילות המהותיות המלאה מפורטת בסעיף 9 לחוק.

ראוי לציין, כי גם אם מתקיימת עילה המונעת מסירת מידע, על הרשות להחליט בבקשה לאחר שביצעה את האיזון בין השיקולים השונים הרלוונטיים, כגון: אינטרס ציבורי בחשיפת המידע או אינטרס אישי של מבקש המידע. בנוסף לכך, יהיה על הרשות לשקול אפשרויות נוספות פחותות מדחייה מלאה של הבקשה, כגון: מסירת מידע באופן חלקי או מסירתו בתנאים מסוימים. במקרים שיש חשש כי מסירת מידע תפגע בצד שלישי, יהיה על הרשות לקבל עמדתו בטרם מסירת המידע.

במספר פסקי דין של בתי המשפט נקבעו מבחנים להתקיימותם של החריגים שבחוק ולאופן הפעלת שיקול דעתה של הרשות בבואה לטפל בבקשה לקבלת מידע. כמו כן, על חלק מהרשויות הציבוריות (משרדי הממשלה ויחידות הסמך) לעמוד בקריטריונים שנקבעו בנוהל היחידה הממשלתית לחופש המידע, בבואן לדחות בקשה לקבלת מידע.